הדילמה של המטפל הפצוע
המרפא הפצוע )healer Wounded, להלן גם: מטפל פצוע, מטפל פגוע, מטפל מתמודד( הוא אב טיפוס המציע כי הכוח לרפא נובע מפגיעוּתו של המרפא עצמו, וכי המרפא הפצוע מגלם בתוכו איכויות של השתנות הרלוונטיות להבנת תהליכי החלמה. סקירה זו מבקשת לחקור מה משמעות הדבר להיות מרפא פצוע, בפרט בהקשר למפגש עם הזהות המקצועית. במובן מסוים, לכל המטפלים היו התנסויות כואבות, חוו מצוקה או סבל גופני או נפשי ולפיכך יש להם רמה כלשהי של פגיעוּת )Woundedness, להלן גם פציעה, פגיעה(. הפרדיגמה של המרפא הפצוע מציעה כי מרפא ופצוע יכולים להיות מיוצגים כדואליות ולאו דווקא כדיכוטומיה. פגיעוּת מצויה על פני רצף, ופרדיגמת המרפא הפצוע אינה מתמקדת בדרגת הפגיעות אלא ביכולת להשתמש בפגיעות בשירות הריפוי. גתה כתב כי הסבל שלנו עצמנו מכין אותנו להעריך את הסבל של אחרים. פצעי העבר או ההווה של המטפל יכולים לסייע לקשר אמפאתי עם לקוחות )Clients, להלן גם: מטופלים( ולשימוש חיובי בהעברה נגדית )Countertransference )בטיפול. הפרדיגמה מציעה כי הפעלת הדואליות של מרפא-פצוע הן עבור המטפל והן עבור המטופל, היא שתורמת באופן קונסטרוקטיבי לתהליך הריפוי. כפי שטבעו חוקרים בעבר, מטפלים המכחישים את הקונפליקטים והפגיעות שלהם עצמם, מצויים בסיכון להשליך על המטופלים את הדמות של "האחד שנפגע" ולראות עצמם כ"האחד שנרפא". אם תפישה דיכוטומית כזו הופכת מבוצרת ביחסים הטיפוליים, יכול להיות קושי לגשת להתנסויות עצמיות עם סבל ופגיעות על מנת לחוש אמפתיה כלפי המטופל. פיצול כזה יכול גם להוביל לחוסר הכרה ועידוד לכוחות הריפוי של הלקוח עצמו ולטיפוח של תלות. חשוב להבהיר כי הפגיעות לכשעצמה אינה יוצרת הפוטנציאל לרפא, אלא, פוטנציאל הריפוי מתחולל באמצעות תהליך ההחלמה. לפיכך, ככל שמטפלים יוכלו להבין את הפצעים שלהם ואת מסע החלמתם, כך יהיו בעמדה טובה יותר להנחות אחרים בתהליך כזה, תוך הכרה בכך שמסעו של כל אדם שונה.
