מצרכנים לנותני שירות - סיפורו של גשר
בתחילת חודש מרץ 2003 הייתי "מפקד הפנתרים השחורים"...לקראת סופו כבר הייתי המשיח. עטוף במעיל גשם שחור, עטור זקן שלא גולח כבר ימים ארוכים וכיסה על עצמות לחיים הולכות ובולטות, עיניים אדומות מחוסר שינה וגוף חסר לאות, הסתובבתי ברחובות תל -אביב...מרביץ תורתי לכל מי שרק היה מוכן לשמוע. מתמכר כולי לנפלאות הטירוף, לקסמו, למשמעות שבו... לפחדים שבו. לאחר שמכרתי את כל שהיה לי והיה ראוי להימכר...לאחר שהחרבתי את כל שהיה לי וניתן היה להחריב...משפחה, חברים, מקום עבודה... הובלתי אחר כבוד,מלווה בשני חברים שעדיין לא אמרו נואש, לבית החולים הפסיכיאטרי באר -יעקב. לא זר היה לי המקום, לא גדרותיו המנוכרות, לא קירותיו הקרים, לא דייריו החוסים בו ולא אנשי הצוות שבו. לא זר היה לי המקום....מקום עבודתי היה במשך חודשים ארוכים, ובכל זאת, שונה היה הפעם...שונה מאד. אולי הדבר שחששתי ממנו יותר מכל קרה, הגבול שעמלתי כה רבות לייסדו ולבצרו, הגבול בין מטפל למטופל, הגבול בין שפיות לטירוף, עמד להיחצות. לא עברה שעה ארוכה עד שהובלתי על-ידי שני אנשי צוות בשביל ההולך אל המחלקה הסגורה..דרך שעשיתי פעמים רבות כל-כך כאיש צוות. משנסגרה עלי הדלת הכבדה של המחלקה הסגורה, בפעם הראשונה מזה 6 שנים ארוכות, חשתי כי ננעלו עלי דלתות חיי, כל המסכות שטרחתי לעטות במשך 6 השנים האחרונות כמו הורדו באחת... מותירות אותי פגיע ,חשוף, אבוד. לא קלה היא השהות במחלקה הסגורה , ההימצאות הכפויה בין עשרות אנשים שאנרגיות חייהם הסוערות לא הצליחו להיות מוכלים במציאות החיצונית, השלילה המוחלטת של החרות, הצפיפות, הרעש, האלימות, מלחמת ההישרדות היום-יומית, השינויים בגופך עם התגברות השפעת התרופות האנטי -פסיכוטיות, כל אלו ועוד מותירים אותך אחר ימים ספורים מותש ומיואש. אך למרבה האירוניה...דווקא שם, בין הקירות הסוגרים של המחלקה הסגורה, בתוך המציאות הבלתי-אפשרית בה אין לך רגע של שלווה או זמן לעצמך...דווקא שם...נולד הרעיון של מצרכנים לנותני שירות. כמו בא לומר...דווקא ברגע שקירות הייאוש סוגרים עליך מכל עבר... המתן...דלת של תקווה תיפתח..וכל שעליך לעשות....הוא להיכנס בה .
