ואיפה הרמפה שלי - נגישות שירותי תרבות ופנאי לאנשים עם מוגבלות פסיכיאטרית
שנים האחרונות, המהפכה החברתית והחוקתית בתחום הנגישות פרחה והצמיחה שורשים עבים ועיקשים בתוך קרביה של החברה הישראלית, עד כדי כך שכל ילד יודע ומבין את מהותה של הרמפה ואת דמותו של האזרח הישוב על כיסא הגלגלים. אך מה קורה כשהרמפה אינה הפתרון, וכשהאדם הנמצא מולנו עומד, מדבר, מקשיב, שומע ורואה?! אז, לצערי, ידינו נרפות, גבנו הולך לאחור, חיוך מבויש עולה על פנינו ובפינו שתי מילים "אנו מצטערים...". האם אנחנו כחברה, כנותני שירות, כאנשי מקצוע, יודעים להעניק מענה נגישותי הולם גם לאנשים עם מוגבלות פסיכיאטרית?! האם אנו יודעים להגדיר מהי הרמפה עבור אדם המתמודד עם מוגבלות שכזו? המאמר הנוכחי דן בהגדרה ובזיהוי של המאפיינים, הצרכים והקשיים שאנשים עם מוגבלות פסיכיאטרית מתמודדים עמם בקהילה, בשירותי הפנאי ובתרבות. המאמר מציע עקרונות וממדים רלוונטיים להנגשה תוך שזירת ציטטות של אנשים עם מוגבלות פסיכיאטרית ודוגמאות הממחישות את הקשר בין הנגשת הסביבה ועיצובה לבין השתתפותם של אנשים עם מוגבלות פסיכיאטרית בה. העקרונות והממדים הללו הנם יישומיים, ולעתים אף תיווכחו עד כמה הם פשוטים, זולים ונוחים - לכולנו.