לוגו יוזמה
לפרוץ גבולות ומגבלות,
לשבור שיאים בכל פעם מחדש,
לשילוב מוצלח בקהילה

בין אז ועכשיו. דרך הקשר האנושי: עמיתה מומחית משתפת בעבודתה במחלקה סגורה


שיתוף מתוך עבודתה של עמיתה מומחית, העובדת במחלקה סגורה

מאת: מירב רביניאן,  עמיתה מומחית במרכז לבריאות הנפש " מזור".

עמית מומחה, הוא אדם שעבר תהליך החלמה, ממצב של משבר נפשי והוכשר להעניק מניסיונו לאחרים.

פברואר 2015, סימן התחלה של עשייה והתפתחות כעמיתה מומחית במחלקה סגורה, המאופיינת כחריפה פעילה, מעורבת, ומשמשת גם כמחלקת מיון והשהיה במרכז לבריאות הנפש "מזור".  15 שנים של התמודדות עם מגבלה פסיכיאטרית וצרכנית של שירותי בריאות הנפש.

הרגשתי כאילו נזרקתי למים עמוקים וסוערים, להול המחלקה המשמש כזירה המרכזית להתרחשות. פסעתי פנימה, מתוך כוונה להיות  עבור מישהו אחר ולהביא את הידע מניסיון דרך החלמתי הפרטית. את הלבטים, לצד התובנות, את הייאוש, לצד התקווה לחיים עם משמעות. מתוך הבנה את המשמעות, של היותי כעת, חלק ממערכת המבקשת לטפל לעיתים בכפייה, כשחוויית האשפוז מוטבעת בבשרי.

ואכן, המפגש בהול לראשונה, פנים אל פנים עם המטופל, ללא גורם מתווך, היה טעון ומאיים. המבטים ליוו אותי, עיניים ספק בולשות ספק מנותקות, הריח של חומר ניקוי, מהול בחוסר תכלית, הפנייה אלי במבול של שאלות ובקשה חוזרת להשתחרר. החלל  הדחוס, מלא בנוכחות ריקה.

כל אלה, הזכירו לי את ההליכה הכפייתית הלוך ושוב במסדרון המחלקה הסגורה, בה אושפזתי לראשונה. תרגולת בה השתמשנו, כדי לזרז את הזמן, שכמו עומד מלכת. חשתי מחנק, אחזתי במפתח, פתחתי דלת אחת ועוד אחת וכמו נמלטתי החוצה. ישבתי על הספסל בצמוד למחלקה, הדלקתי סיגריה והקשבתי דקות ארוכות לשקט לציוץ הציפורים וחשבתי על הפער, שקיים בין החוץ, לפנים. השקט והפסטורליה ששוררים בחוץ, מול אי השקט, המצוקה והייאוש שמתקיימים בפנים. חווית המעבר בין הזירות, אחת ששורר בה סדר וארגון ואחת בה הבלבול והכאוס שולטים הרגישה מוכרת וזרה בו בזמן.

האשפוז הראשון, נחווה כמכונן ויכולתי לחלק במבט לאחור את חיי ללפני ולאחרי. אם לפני האשפוז, הייתי חלק ממרוץ החיים בניסיון להשתלב למרות נסיבות חיי, הרי שאחריו חשתי מובסת, שהחיים המשיכו בלעדיי. משהו נשבר בי ודרש טיפול ולא יכולתי להמשיך להתעלם מהשבר הנפשי. חיי כמו שהכרתי אותם השתנו לתמיד.

התנועה בין אז ועכשיו, בין חולי להחלמה שוב ושוב, עלולה לטלטל את הנפש. שאלתי את עצמי, האם כשאני משתמשת בפיסה מהניסיון, אני מתבוננת  דרך המרחק והשנים, או שאני שבה חזרה לתחושות הפחד והאימה, עד כמה כנה ביכולתי להיות בסיטואציה, כי אני הרי יודעת שלא לעולם חוסן והמשבר עלול לשוב. ובכלל נותרתי שבירה ופגיעה גם בחלוף ההתקף, תוהה לגבי מה אמת ומה בדיה בסיפור שלי. האיום של הישנות ההתקף תמיד איתי. בעצם נטילת התרופות, אני מוותרת על חלק ממני ומחיר הסטיגמה החברתית והאישית.

התחושות בפסיכוזה אכן מופרזות ומועצמות, אבל גם נעימות ומעניקות תחושת שליטה וביטחון עצמי. לכן השיתוף בידע מניסיון, את המתמודדים עם פסיכוזה לראשונה, מלווה בצער עמוק על התפרקות ואובדן השלם. כעת מורכבת מחלקים בריא וחולה.

והיום, מטופל מתקרב ושואל "האם את עובדת סוציאלית?" ואני משיבה, אני עמיתה מומחית. "מה זה?" הוא שואל ואני יחד איתו, המומחיות בשימוש בידע מניסיון ומיד, כמו הרצתי סרט  לאחור אני חוזרת  שוב בזמן, כדי להתחבר אל הבדידות, שאפיינה את השהות במחלקה הסגורה  את הזרות ותחושת הכישלון. הייתי מאושפזת בעבר אני אומרת, וברגע הזה בתוך המולת הפסיכוזה וההול נוצר החיבור. אנחנו  יחד, שותפים לחוויה רואים זה את זה, בלי לשאול למה.

לפיכך הידע מנסיון, מעובד לכלי עבודה, באמצעותו, אני שומרת על מרחק ופרספקטיבה עם רגשות מעורבים ומתבוננת במבט מפוכח ומפוקח .

דוגמא נוספת היא א :

את א. אני פוגשת שוב בהול המחלקה כשהיא עומדת ליד דלת היציאה הנעולה נושאת תיק גב. אני מציגה עצמי. את עובדת כאן? תפתחי לי את הדלת אני רוצה להשתחרר! לאן? אני שואלת. הביתה לילדיי היא אומרת ופורצת בבכי תוך שהיא מספרת על ילדיה המחכים בבית. "הם זקוקים לי, אין מי שיטפל בהם". אני מכירה את א. מאשפוזים קודמים, היא אינה זוכרת. סוערת ומבולבלת הגיעה לילה קודם למיון בהוראת אישפוז, כשהיא במצב פסיכוטי  בטענה כי רודפים אחריה במטרה להרע לה. ליבי מתכווץ, אני שמה עצמי בנעליה ומרגישה את חוסר האונים והמצוקה שלה, כשנתלשה מביתה המוכר ומחיק משפחתה הובאה לכאן  ונסגרה. ליבי יוצא אליה אך אני גם מבינה, שכעת היא אינה בעלת כושר שיפוט תקין ולמעשה מהווה סיכון לילדיה שלה. היא כה דואגת, אני נאלצת לשוב אל א. ולהודיע לה, על  מצבה, אבל גם יכולה להבטיח לה כי מצבה ישתפר ותוכל לשוב לביתה ואכן  כעבור מספר ימים בהם מקבלת א. טיפול מצוות מיומן ומקצועי היא נראית מאוששת וממוקדת יותר. היא מקבלת את פניי בבוקר  בעיניים בורקות ומודיעה לי שנתנה את הסכמתה לאישפוז וכי כעת יתאפשר לה לראות את ילדיה בחדר סמוך למחלקה. מקרה כמו א. קשה ככל שיהיה, מאפשר כל פעם מחדש את ההתקרבות והגילוי ומספק עניין רב ומשמעות, החיוניים כל כך להחלמה הפרטית שלי.

במקביל, רכשתי את הביטחון להנכיח את קולי בצוות, כאשר עולה שאלה במסגרת ישיבת צוות האם לנעול את חדרי המטופלים בשעות היום על מנת שלא ישנו, טענתי שהאפשרות לישון במהלך היום, היתה חלק חשוב בהתאוששות,  אחרי ימים ללא שינה והשפעת התרופות. הרגשתי, מחוייבת לבטא את חווייתי כמטופלת, עת בחרתי לישון כדי לברוח מהמציאות העגומה במחלקה. ממטופלים, ממבקרים, ובעיקר מעצמי. אני נתקלת מדי יום במקרים בהם אני מזדהה עם צורכי המטופל ומצד שני, מבינה את מגבלות המערכת הכפופה לנהלים ומוגבלת במשאבים. תיווך הצרכים של המטופל לצוות וחזרה הוא חלק משמעותי מהתפקיד. היכולת לנוע בין שני קצוות אלה היא מהות התפקיד .

נכון לדצמבר2017  אני חיה חיים מלאי משמעות ומנהלת את החלמתי, תודות לרשת תמיכה שדואגת לסייע לי  לשמור ולשמר החלמה. חשוב לי לציין, על אף הכול ,כי בסוף כל יום אני שבה לביתי ולעיסוקיי משאירה מאחור את א. ואחרים במשאלה שהצלחתי לגעת  ולהביא את התקווה שכל כך נחוצה כדי להחלים.